Crazy Line – קולקצית ספורט

מיכל צפיר בקולקצית ספורט של קרייזי ליין

במשך שנים הייתי ספונטנית – באכילה, בהשמנה, וגם בהכרזה על דיאטות. היום אני יודעת שעם קצת דמיון מודרך ותכנון קפדני אפשר להתגבר על כל חשק לגלידה ופיצה
במשך שנים התנהלתי באופן מאוד ספונטני: אכלתי ספונטנית, השמנתי ספונטנית, ובאופן ספונטני גם הכרזתי על דיאטות. לעתים הייתי אומרת "ממחר דיאטה!" ולעתים "מיום ראשון דיאטה!", תלוי מה היו האירועים והפיתויים על סדר היום.
מכירים את ההכרזה הזו? בכל פעם שיצאתי עם אחת כזו, הייתי אוטומטית וספונטנית מעלה עוד קילו, כי עד שהדיאטה/עונש/סיוט לא מתחילים רשמית, אפשר לאכול בלי חשבון כל מה שרוצים.
אני אובססיבית?
לפני כשנתיים השתתפתי בדיון טלוויזיוני בנושא ירידה במשקל. היו שם אייל גפן, שהשיל ממשקלו קילוגרמים רבים בעזרת ניתוח ועדיין שומר על התוצאה זמן רב, פסיכולוג, ואני שרזיתי באמצעות שינויי אורח חיי.
לא זוכרת מה בדיוק הייתה הסיבה, אך בשלב מסוים של הדיון פניתי אל הפסיכולוג בשאלה "אתה רומז שאני אובססיבית?", והוא ענה "במידה מסוימת, כן". מאז, מדי פעם, אני שואלת את עצמי: "האם אני אובססיבית?". מבחינתי, התשובה פשוטה – לא. אני מאמינה בדרך שבה בחרתי לחיות.
נעזוב לרגע את נושא התזונה ונבחן תחומים אחרים בחיים, קריירה למשל. אנשים מגיעים להישגים בתחומם כתוצאה מתכנון, התמדה ולמידה. אם היו מתנהלים באופן ספונטני, עושים רק מה שבא להם, מתי שבא להם, סביר להניח שלא היו מגיעים להשגים דומים. אותו הדין לגבי אורח חיים בריא. למה שהפסיכולוג ההוא קרא אובססיה אני קוראת היערכות, התמדה ותכנון המאפשרים לי לעמוד ביעדים שהצבתי לעצמי – לחיות חיים בריאים יותר. הם מאפשרים לי לעמוד בפני הקשיים.
הספונטניות שינתה כיוון
לא פעם אנשים שואלים אותי אם לפעמים אני נשברת. התשובה היא: בטח שכן. גם לי יש ימים שמתחשק לי לחסל חפיסת שוקולד ואז לגמור חבילת גלידה בכפית. גם אני, למרות כל הידע והניסיון שצברתי, משתוקקת למשולש פיצה חם, נוטף גבינת מוצרלה, אבל הימים האלה הולכים ומתמעטים. ויש לי את הדרכים שלי להתגבר ולהתמודד עם הצורך הזה ולהפוך אותו לנשלט במקום שישתלט עלי. ברגעים הללו, אני משחזרת את התחושה שמתלווה לאכילה של מזונות אלה. נזכרת שאני נהנת רק ברגעי האכילה ומרגישה רע אחריה.
מלבד דמיון מודרך, אני נוקטת בדרך נוספת: אני מתכננת מראש. אני לא מגיעה למצב של רעב מטורף. בבית יש לי שפע פירות וירקות מוכנים לאכילה, אני יודעת בבוקר מה אוכל בצהריים ואם יש לי יום פגישות מחוץ לבית, אני מצטיידת בקופסת הירקות שלי, פרי או חטיף אנרגיה. התכנון מאפשר לי שליטה עצמית ברגעים הקשים, וספונטניות בכל שאר הרגעים.
והיום, הספונטניות שינתה כיוון: אני לובשת מה שאני רוצה בלי להתחבא מאחורי אוהלי בד ותכשיטי ענק שיסבו את תשומת הלב, הולכת עם הילדות שלי לחוף הים בלי הכנה נפשית, ורצה 10 ק"מ באופן ספונטני.

מיכל צפיר בקולקציית הספורט של קרייזי ליין

חגים תמיד מחזירים אותי לבית הוריי, עם הארוחות הדשנות בכל יום בשבוע ודייסת האורז של חג השבועות. כך למדתי ליצור זכרונות חדשים – ולא פחות טעימים – עם משפחתי הגרעינית
מאז ומעולם, חגים מחזירים אותי אחורה בזמן. אני בת להורים ילידי מצרים, אבי הוא הצעיר מבין אחיו ולפי המסורת, ההורים נותרים לגור עם הבן הצעיר. כך היה שבבית הוריי גרו שבע נפשות בדירת שני חדרים, מטבחון פצפון, מקלחון ושירותים – ואהבתי את הבית הזה מאוד ואת ריחותיו.
זיכרונות טעימים
במשך שנים אוכל סימל עבורי החיבור אל בית ילדותי, אוכל שהתבשל במטבח קטן. סבתי היתה אחראית על הבישולים ואמי על האפייה. סבתי, נונה מרסל, בישלה מאכלים קבועים לכל יום בשבוע: ביום ראשון ספגטי עם קציצות ברוטב, ביום שני עוף עם שעועית ירוקה ואורז, ביום חמישי אורז ועדשים ואפשר להוסיף לזה אשל או לבן, ובשישי בצהריים פיתות חמות עם חומוס, טחינה וסלט טורקי. ארוחה קלה קראנו לזה, כי בערב שבת אוכלים ארוחה בשרית מלאה: רולדת בצק עלים ממולאת בבשר, בצל וצנוברים, קובה בורגול מטוגנת, ואל התבשילים מצטרפות כמובן העוגות הנפלאות שאמי אפתה.
ולשבת בבוקר – הבורקס עם הגבינות. נהגתי להתעורר בבוקר בשבת והבית מדיף ריחות בורקס שנאפה בתנור. אמי היתה מכינה הכל בעצמה – את הבצק ואת תערובת הגבינות הקשות והמלוחות, וחברותיי היו מחכות למשלוח הבורקס שהבאתי עמי לפעולות בצופים.
וכך גם החגים. היו מאכלים וטעמים האופייניים לכל חג, ושבועות עבורי הוא "רוז בלבן" – אוכל בחלב. ומכאן אתם מבינים שאוכל עבורי היה בית ומשפחה ולוותר על כל המאכלים השמנים מתקשר לפרידה מטפורית מבית ילדותי ומכל אותם זיכרונות נעימים טעימים.
אוכל כבית? לצאת מהקונספציה
ואז, לאט לאט, הבנתי שהאוכל היה חלק מבית ילדותי ולא העיקר. כלומר, שבועות היה אמנם פודינג אורז אך הרבה יותר מזה, הוא היה שלושה דורות: סבתא, אמא, אחותי ואני מבשלות יחד במטבח ומכינות את דייסת האורז המתוקה. היינו מוזגות אותה לקערות קטנות השמורות לחג השבועות, מוסיפות קינמון, קצת אגוזים או קוקוס ומכניסות למקרר, לאחר שפינינו שני מדפים לפחות. הדייסה היתה מתקשה ובחג כל אחד היה אוכל מצלחת אישית את המעדן.ישי בצהריים, מתברר, היה יותר מטעם הפיתה הטריה. היה זה הרגע שלי ושל אחי: אני מפנקת אותו בפיתה ואז יושבים בסלון, אוכלים מעל המגש כדי לא לעשות פירורים על הרצפה הנקיה ומדברים. הוא מספר לי על החברה החדשה שלו ועל זו שעוד תהיה ואני, שצעירה ממנו בשבע שנים, גומעת את הסיפורים בשקיקה.
ובשבת אפיתי עוגות עם אמא. הייתי עוזרת לה בערבוב החומרים ואחר כך אחיי ואני היינו רבים מי ילקק את הקערה ומי את שאריות הקצפת שנשארו על המערבל. ובבוקר שבת היו אמנם בורקסים, ביצים קשות, חצילים ופול מצרי – אך גם כל המשפחה היתה שם, יושבת ליד הרדיו ומקשיבה למערכון של הגשש החיוור, או רוקדת לצלילי מוסיקה של חוליו איגלסיאס או ברברה סטרייסנד שאבא משמיע מתוך הפטיפון. בקיצור, היתה אווירה והיתה משפחתיות ולזה התלווה גם האוכל.
ברגע שהבנתי שהאוכל התלווה לרגעים נעימים, יצרתי זכרונות משל עצמי במשפחתי הגרעינית. שחררתי את הבורקס והפיתות ופיניתי מקום ליצירתיות ולמאכלים בריאים יותר, אותם אני מכינה במטבח עם בנותיי. השקעתי מחשבה ביצירת זמן איכות משפחתי. והיום, כשחג השבועות כבר כאן, יש לנו את המסורת שלנו ובה סלטים בריאים, ובלינצ'ס אפוי ולא מטוגן ועוגת גבינה נהדרת אך לא עתירת סוכר ושומן.

מיכל צפיר בקולקציית הספורט של קרייזי ליין

גם כשירדתי בקצב איטי בהרבה מחברותיי, וקיבלתי את כל העצות האפשריות לדיאטה מהירה – האמנתי תמיד שאורח חיים בריא יוביל אותי למטרה. היום, אני מבינה שצדקתי
כשאנחנו אוכלים פחות, נכנסים למשטר דיאטה ומתחילים באימונים או בהליכה, אנחנו מצפים שעם הזמן נרד במשקל, ניראה מעולה, שיחמיאו לנו ושחיינו ישתנו – אבל מה קורה כשהמציאות לא תואמת את הציפיות?
מי שמאמין לא משמין
כבר סיפרתי כאן לא פעם על כך שירדתי במשקל בקצב איטי ביותר. מבחינתי, עשיתי שינוי משמעותי ביותר בהרגלי התזונה והציפייה שלי היתה שארד בקצב יותר מהיר. למול עיניי עמדו חברות שהתחילו תהליך דומה יחד איתי וירדו בקצב מהיר הרבה יותר (רובן, אגב, כבר העלו את הקילוגרמים בחזרה). בשלב זה, יכולתי לספר לעצמי סיפורים: לומר לעצמי שזו הגנטיקה שלי, הגוף טוב לו במשקל הזה, כנראה שבגילי כבר לא ניתן לשנות כלום אז חבל על כל המאמץ – ולחזור לאכול כמו פעם. אך האמנתי בדרך: האמנתי שלא משנה אם אני יורדת לאט במשקל – העיקר שלא אעלה במשקל, והאמנתי שיותר בריא עבורי לאכול מאכלים פחותי שומן, סוכר ומלח ללא קשר לתוצאה המיידית במשקל.
במלים אחרות, העובדה שהמציאות לא תאמה את הציפיות שלי, לא מנעה את המשך הדרך. שיניתי מינונים בארוחה, החלפתי תפריטים, שוחחתי עם חברות, קראתי על הנושא ולמדתי אותו, והמשכתי לנסות ולבדוק ולדבוק בדרך.
והיו מי שהציעו עצות דיאטה שונות; היה מי שאמר לי: "למה את מתעקשת? יש לי רופא שבודק את סוג הדם ומרכיב לך דיאטה שבה תרדי עשרה קילו בחמישה שבועות" – עצות מכל עבר, ואני בחרתי להאזין רק לאלה שחשבתי שיחזקו את אורח חיי הבריא.
המצב שבו המציאות לא תואמת את הציפיות יכול לקרות בכל תחום בחיים, מדיאטה ועד הקריירה. השבוע נתקלתי בקשיים בעבודה, ואין דרך להגדיר את השבוע שעבר עליי מלבד "מבאס". ומה שנתן לי כוח היתה המחשבה על הדרך הזו שעשיתי, הדרך שאנשים רבים לא האמינו בה וחשבו שהיא הרפתקה חולפת, ואיך באמונה בעצמי ובדרך המשכתי, והוכחתי לעצמי שאני יכולה – וניצחתי ואני עדיין מנצחת.
זכרו, תמיד יהיה מי שיגיד לכם "תוותרו ותעזבו", אפילו אם מדובר בקול קטן מבפנים שמאיים לשבור אתכם. זכרו שאת זה אפשר לעשות בכל רגע נתון אך אם תתמידו, תחליפו מינון או טקטיקה, אך לעולם לא תוותרו – גם אתם תנצחו.

מיכל צפיר בקולקצית ספורט קרייזי ליין

כשהייתי מלאה בכל המקומות הלא נכונים, אימצתי לי בגדים גדולים, עתירי בד וחסרי סטייל. עד שיום אחד החלטתי להעיף את כל ה"אוהלים" ולהתחיל להשקיע קצת בעצמי
כשבנותיי היו עדיין רכות בשנים, ואני רכה ומרופדת בכל המקומות הלא נכונים, אימצתי סגנון לבוש שהתבסס על חולצה גדולה, מעוטרת בכתמי פליטות טריות ו/או כתמים ותיקים יותר, וטייץ תואמים – רצוי שחורים. השיקול המנחה היה שיהיה נוח ושאם יתלכלך לא נורא, הרי אני כאן לשירות הילדות.
הכרתי את כל הטריקים וגם למדתי לשכלל אותם: רק מכנסיים עם גומי, שמלות כפריות עתירות בד, דגש על בדי סטרץ' ותכשיטים גדולים. גם בתקופות בהן רזיתי, המשכתי ללבוש את אותם בגדים, רק שעכשיו הם היו גדולים עליי ואני הייתי מרוצה.
הזנחה לא מודעת לעצמה
לא צריך להיות סטייליסט מדופלם כדי להבין שהמראה שלי היה חסר אמירה אופנתית מגובשת. זה לא שלא אהבתי את עצמי, פשוט הזנחתי את עצמי שלא במודע.
מיעטתי להתבונן במראה, התקלחתי במהירות (ללא קרמים או פינוקים), פעמים רבות העדפתי להישאר בבית, מול הטלוויזיה עם קערת חטיפים, במקום לצאת ולהתעמת עם איך שאני נראית ומה ללבוש. אך כל זה השתנה בהדרגה עם השינוי באורח החיים. התחלתי לטפח את עצמי ולנטוש את המראה המוזנח.
זה התחיל דווקא עם בגדי הספורט: כשהתחלתי לעשות ספורט היתה לי מערכת לבוש אחת – טי שירט גדולה וטייץ. עשיתי ספורט פעם-פעמיים בשבוע, ובין לבין הייתי מכבסת ותולה – וזהו. כשתדירות הכושר עלתה, הייתי צריכה להגדיל את מלתחת בגדי הספורט שלי.
ביום הולדת ה-40, אמרתי לכל מי ששאל שאשמח לקבל בגדי ספורט במתנה. כך העשרתי את מלתחת בגדי הספורט שלי. פתאום היה חשוב לי ללבוש בגדי ספורט צמודים שיאפשרו לי לבצע את התרגילים כנדרש, לראות את הגוף מתעצב ואת השרירים עובדים. ופתאום נהניתי לראות את עצמי במראה. גיליתי שעורי יבש מעט, וגם המקלחות – ועמן הקרמים המפנקים, התארכו. ואז, גם המחמאות החלו להגיע. בתי הבכורה, שפעם בישרה לי שיש לי "את הטוסיק הכי גדול מכל האימהות בגן", אמרה לי עכשיו: "אמא, את נראית נהדר" – מחמאה ענקית מפיה של ילדה מתבגרת.
כשבגד הוא לא רק עטיפה
השלב הבא היה להעיף את כל ה"אוהלים" והמכנסיים עם הגומי מהארון. היום, אגב, אני מסדרת את הארון פעם בחצי שנה, ושמחה למסור את כל הבגדים שאני לא לובשת.
המסר שלי הוא פשוט, בעצם: בגד משפר לנו את ההרגשה, ולא חייבים לחכות שהקילוגרמים ירדו כדי לדאוג לעצמכם. צעיף חדש על חולצה ישנה נותן פתאום הרגשה טובה, וזו גורמת להגיע לעבודה במצב רוח טוב, ואז ההישגים טובים יותר, ומצב הרוח המשופר מסייע בשמירה על המשקל. ובקיצור: אפילו צעיף "קטן" אחד עשוי לגרום לכל היום להיראות אחרת, ועוזר לנהל אורח חיים בריא. אז עזבו את הבגדים המוזנחים והגדולים מדי, וגם את הפעילות הגופנית אל תעשו עם בגדים גדולים.
לקח לי זמן ללמוד שאם אני דואגת לעצמי, זה בסדר לגמרי ובטח שזה לא על חשבון האחרים. זה לא הופך אותי לאמא פחות טובה או בת זוג פחות משקיעה. טיפוח והשקעה עצמית לא קשורים דווקא לכסף, אלא לפינוי זמן לחשיבה. אם פעם הקדשתי 70% מהחשיבה שלי לבני המשפחה, 20% לניהול משק הבית ורק 10% לעצמי, הרי שעכשיו, וללא קשר לאחוזי השומן, אני מקדישה קצת יותר אחוזים מהזמן גם לעצמי.

מיכל צפיר בקולקצית הספורט של קרייזי ליין

תמיד הייתי שמנה. כילדה זכיתי לכינויים כמו "חבית קטנה" ומבטים ביקורתיים מהדודים בכל אירוע משפחתי. עם זאת, אהבתי את הגוף שלי, ולאמי היה חלק חשוב בכך. כשגדלתי גייסתי את חוכמת החיים של אמי, והצלחתי לחולל שינוי בתזונת בנותיי. ברגישות ובעדינות
תמיד הייתי שמנה. כילדה, כל הדודות נהגו לצבוט בלחיי כי "הלחיים האלה דורשות צביטה". "זכיתי" לכינויים כמו חבית קטנה אך בגיל ההוא, בשמנמנות שלי היה חן מסוים. כשגדלים, נעלם החן ונשאר השומן. בכל אירוע משפחתי הדודים היו בוחנים מה אני אוכלת ומעירים לאמא שלי, וזו היתה יוצאת מייד להגנתי: "תעזבו את הילדה, היא בקושי אוכלת".
ואז היא הייתה ניגשת אלי מחבקת אותי ואומרת "מיכלושה, אל תשימי לב מה אומרים". כשאותם דודים הבינו שהישועה לא תבוא מכיוונה של אמי, הם החלו לגשת ישירות אליי עם הערות מסוג "די מיכל, אכלת מספיק", או מביטים בי במבט שאומר "אולי די?"
"את התיקון תעשי עם הילדים שלך"
עם כל זאת, אהבתי את הגוף שלי, ואני חושבת שלאמי היה חלק חשוב בזה. היא כל הזמן נתנה לי להרגיש טוב עם עצמי, ומבטה תמיד שידר חום ואהבה, מעולם לא ביקורת או שיפוטיות. אכלתי מה שרציתי ולימים, בשנות ה-20 שלי, שאלתי אותה מדוע אפשרה לי לאכול את כל מה שרציתי. והיא ענתה: "כי זה מה שחשבתי שנכון. יכול להיות שטעיתי, ואת תוכלי לעשות תיקון עם הילדים שלך".
אמא שלי לא טעתה מסיבה אחת: גם כשהייתי שמנה, דימוי הגוף שלי היה חיובי. שפת הגוף שלי לא שידרה אי נוחות, ולכן ברגע שהבנתי שאני צריכה לעשות שינוי על מנת לרדת במשקל, המיקוד שלי היה בשינוי ההרגלים שהיו לי. לא הייתי צריכה להתעסק בשיקום הדימוי שלי שיכול היה לגרור אינסוף סיבוכיים נפשיים.
וזה מוביל אותי לאחד הדברים החשובים בהקשר של אורח חיים בריא: יותר מהמסר שאנחנו מעבירים לילדים, חשוב איך אנחנו מעבירים אותו. כל הורה לילד שמן יודע שהשומן לא בריא, ומתוך רצון לעזור, לעתים יוצאים משפטים כמו "תראה את עצמך? אתה בקושי זז". ההורה רוצה להציב לילד מראה אך בעצם החוויה של הילד היא השפלה. כל שינוי חייב להיעשות בעדינות וברגישות, ובגלל שהייתי שמנה בעצמי וחוויתי לא פעם הערות משפילות מצד אנשים, אני יודעת כמה זה כואב וכמה האוכל מנחם.
דוגמה אישית
לכן, בכל הקשור לבנות שלי, גייסתי את הניסיון, הרגישות, וחכמת החיים של אמי. אם הייתי אומרת לבנותיי המתבגרות "תאכלו יותר ירקות, וכך תהיו שבעות יותר ותאכלו פחות שטויות", הן היו שומעות: "אמא חושבת שאני אוכלת הרבה שטויות וצריכה לעשות דיאטה", גם אם זו לא היתה כוונתי.
הקפדתי ואני מקפידה עדיין להימנע משיפוט וביקורת, והמשפטים שלי הם יותר בכיוון: "הירקות היום הצליחו לי במיוחד, כדאי לך לטעום". מכיוון שאני יודעת היום קצת יותר ממה שאמי ידעה בזמנה על אורח חיים בריא, אני מזמינה את בנותיי כל הזמן להצטרף אל הדרך, אך נמנעת משימוש במילים כמו דיאטה, משמין ומרזה. אני מדברת רק על בריא ופחות בריא, אני מציעה ולא כופה. אני נוהגת כך כי אני מאמינה שזה חשוב לאכול בריא, ולא בהכרח להיות רזים.
הרבה פעמים מקשרים ירידה במשקל למעט אוכל. אני שמה דגש רב על שולחן שופע אוכל, אך אוכל בריא בלבד. בתהליך הירידה שלי במשקל הבנות תמיד היו המומות מהכמויות שאני אוכלת, כי הצלחת שלי תמיד היתה – ועודנה – גדושה בירקות.
ארבע שנים של סירוב
אני בתהליך כבר למעלה משש שנים, ורק בשנתיים האחרונות בנותיי הגדולות הצטרפו אל המסלול. במלים אחרות, בארבע שנים הראשונות הצעתי והן נמנעו. ארבע שנים של ארוחות משותפות שבהן אני מכינה להן את מה שהן אוהבות – שניצלים, פתיתים, צ'יפס, אורז לבן וכדומה, כשלעצמי אני מכינה את הירקות שלי, והעוף בתנור והדגים. ארבע שנים שאני שואלת "רוצות לטעום?" ונענית בשלילה.
גם כשאכלנו בחוץ הן היו אוכלות המבורגר בלחמניה ואני את הסלט. הדוגמה האישית כל הזמן היתה שם. הייתי משתפת בהרגשה הטובה שיש לי עם שינויי התזונה, דיברתי על החוויה והיוותי דוגמה רק בזכות מה שאכלתי והרגשתי האישית המשופרת. ולאט לאט הן התחילו לשאול שאלות, לאט לאט הן התחילו לטעום מהאוכל, ואני שבעבר שנאתי לבשל מצאתי עצמי עומדת אתן במטבח וממציאה מתכונים… מבשלות, צוחקות ומדברות על הקשיים,
וכשהבנות ירדו במשקל ציינתי בעיקר את העובדה שהן אוכלות בריא והחמאתי על הדרך ולא רק על התוצאה. כלומר, במקום להגיד "איזה יופי רזית", אני אומרת "את נראית נהדר כשאת אוכלת בריא".
לכן, אל תתייאשו: שינויים לוקחים זמן והדרך צריכה להיות עדינה, רגישה ואוהבת, מלווה בהרבה מגע וחום. עד היום, בכל פעם שאני מוצאת את עצמי בתפקיד הנואמת או המטיפה, אני מיד עוצרת כי אני יודעת שזה המתכון הבטוח להשיג את ההיפך ממה שאני רוצה. אך כשאני מציעה ומזמינה ומכבדת את רצונן ומתחשבת, הסיכוי שהמסר עובר נכון – גדל.

מיכל צפיר וקולקצית ספורט קרייזי ליין

בשנותיי הראשונות כאימא, החופש היה בעבורי סוג של עונש. הייתי נותנת לבנותיי גלידות ושאר ממתקים – העיקר שתהיה תעסוקה ויהיה ושקט. מאז שהתחלתי לנהל אורח חיים בריא, למדתי שאפשר גם אחרת. הנה כמה טיפים שיעזרו גם לכם לעבור את הקיץ בכיף
כשהייתי ילדה, זה היה מאוד פשוט. הייתי מתעוררת בבוקר כשריח חביתה עם בצל באפי. אמי נהגה לשים את החביתה המעולה הזו בתוך לחמניה ואורזת לנו גם עגבניה בצד, אותה היינו אוכלים אחר כך בים. היינו לובשים בגדי ים, מארגנים סל וכולנו – אחי, אחותי, אמא ואני, הלכנו ברגל לתחנת קו 66 מפתח תקוה לחוף גורדון.
ימים שלמים היינו מעבירים בים יחד עם חברים, ומעולם לא הרגשתי שאמא צריכה לשעשע אותי. כשהתבגרתי, החופש היה זמן מעולה לחסוך כסף – בייביסיטר, נקיון, מלצרות, בית אריזה, בית דפוס ועוד. קו 66 נוסע עדיין לים, אבל המציאות מסביבו השתנתה מזמן. אני אמא לילדים בעידן השפע – שפע אוכל, שפע אפשריות, שפע תירוצים למה לא לזוז.
אפשר גם וגם
בשנותיי הראשונות כאמא, החופש היה עבורי סוג של עונש: מה לעשות? מה לבשל? איך להתארגן? הייתי נותנת להם גלידות ושאר ממתקים – העיקר שתהיה תעסוקה ויהיה שקט, וכל שביקשתי הוא לשרוד את החופש ואחריו להתחיל בדיאטה.
מאז שאני מנהלת אורח חיים בריא, ולאחר שהילדות קצת גדלו, אני נהנית מהחופש. האוכל לא מנהל אותי ואני לא פונה אליו בכל תסכול הכי קטן או ברגעי שיעמום. אורח חיים בריא זו מסגרת מאוד ברורה ומתגמלת, וגם בימי החופש הגדול אני שומרת עליה, והיא שומרת עליי ועל משפחתי. אני רק מעט מגמישה אותה.
איך עוברים את זה בשלום?
• יותר ירקות, ושמירה על ארוחות מסודרות: בחופש אני קונה יותר פירות וירקות, ודואגת שיהיו זמינים. הילדים נמצאים שעות רבות יותר בבית ומביאים חברים, וחלק מהבילוי המשותף הוא אוכל. כמו כן, חשוב לשמור על ארוחות מסודרות, ולא ארוחה אחת ללא הפסקה.
• פעילות גופנית כחלק בלתי נפרד מסדר היום. לעתים זו פעילות מובהקת כמו הליכה, שחייה, רכיבה על אופניים או שיעור ריקוד ולעיתים פעילות יצירתית יותר. אני נעזרת בבנותיי לביצוע מטלות קטנות כמו תשלומי דואר, איסוף בתי הצעירה מהקייטנה, סיבוב עם הכלב המשפחתי וכדומה. העובדה שאני נעזרת בהן נותנת להן הרגשת סיפוק ואחריות, ומניעה אותן.
• תקשורת בין בני הבית: ילדים לא עושים "דווקא" אך לפעמים אנחנו מצפים מהם לדברים שלנו הם מובנים מאליהם ולהם לא. דברו איתם על מה שחשוב לכם. גיליתי שכאשר אני הופכת את בנותיי לשותפות להחלטות, הסיכוי שהדברים יקרו גדל. אפשר לכנס מועצת שבט משפחתית ולהחליט על עקרונות לחופש הגדול, שעות צפייה בטלויזיה, שינה אצל חברים, בזבוזים, תמיד להודיע איפה ומתי חוזרים ואפילו לנסות ולסכם את נושא תזונה.
• שומרים על סדר יום ושעות שינה: למתבגרים יש נטייה להפוך את יומם בחופש. כל שנותר הוא להשתדל לעזור להם לא להיסחף. להעיר אותם ב-11 במקום ב-15:00, לדוגמה. ברגע שיש תוכנית לכל יום – הליכה לבריכה, מפגש עם חברים או מטלה ביתית כל שהיא יש מטרה לקום בשבילה בבוקר. אפשר גם לגייס את הסבים והסבתות לפעילות משותפת, ולהדק את הקשר המשפחתי.
• רוצים גלידה? אין בעיה. אבל זה לא אומר שהבית צריך להפוך סניף של דוכן גלידה עם כל הסוגים והמינים. אפשר ללכת לקנות באופן מיוחד וחגיגי או כשהולכים לבריכה או לים. לגלידה יהיה טעם מיוחד, ולא פתרון לרעב או שעמום.
• והכי חשוב, לשמש דוגמה אישית – אני מקפידה להראות לבנות שלי שגם בחופש אני שומרת על המסגרת, ממשיכה לעשות פעילות גופנית ומזמינה אותן להצטרף אליי, וכמובן ממשיכה לאכול בריא ולא פורקת כל עול ושגרה. תאמינו לי, זאת הדרך שהכי עובדת. ככה אני לא "חופרת", אלא פשוט עושה. אם זה עבד במשפחה שלנו, אני בטוחה שגם אצלכם זה יעבוד.

לוצ'י בקרייזי ליין

LUCCI מותג האופנה שנרכש בשנת 2007 ע"י משפחת לוין, בעלי קבוצת "קרייזי ליין" משנה באביב 2013 את פניו והופך לקו הצעיר של רשת אופנת "קרייזי ליין".

המותג יימכר בשלב הראשון ב-20 מתוך 67 חנויות רשת אופנת "קרייזי ליין" בפינות ממותגות ומבודלות משאר החנות. תמונות קטלוג הקיץ של "לוצ'י" הוטמעו בתוך קטלוג "קרייזי ליין" תחת הכותרת "קרייזי ליין מארחת את לוצ'י".

הרוח המאפיינת את המותג – פריטים ליום ולערב במראה אופנתי-טרנדי ובסילואטות קרובות לגוף יישמר, אך טווח המידות משתנה, והוא יהיה מעתה 38-46. אחת החוזקות של "לוצ'י" בעונות האחרונות היה קו השמלות של המותג. צוות מעצבות "לוצ'י" ימשיך לחזק קבוצה זאת בקולקציה גם בעונות הבאות.

ההחלטה על השינוי באה בעקבות דרישה הולכת וגוברת מצד לקוחות "קרייזי ליין" להוסיף את המידה 38, ומתוך רצון לשמר את הקהל הנאמן שצברה רשת "לוצ'י" בחמש שנות פעילותה.

עופרה שביט-לוין, מבעלות "קרייזי ליין" וסמנכ"ל השיווק: "רשת "קרייזי ליין" הפכה לרשת הנשים הגדולה בישראל בזכות פניה מדויקת וממוקדת לקהל יעד נאמן של נשים בגילאי 30+ המעריכות את העיצוב המושקע, האיכות הגבוהה, מדיניות המבצעים, מועדון הלקוחות המפנק והשירות האישי והקשוב המזכה אותנו שנה אחר שנה במקומות הראשונים בסקרים הנערכים ברשתות האופנה. אנו מעדיפים להעמיק את הפניה לקהל היעד הזה מאשר להמשיך ולפעול בתוך שוק האופנה הצעירה, הרווי ממילא. אנו בטוחים שהקולקציה החדשה של "לוצ'י" תהווה ריגוש וחידוש ללקוחות "קרייזי ליין" ובית חדש ללקוחות "לוצ'י"".

גלית גוטמן ומיכל צפיר

גלית גוטמן, הפרזנטורית של קרייזי ליין ומיכל צפיר, מובילת קו הספורט החדש של קרייזי ליין נפגשו על הסט. כפי שמיכל צפיר כתבה בדף הפייסבוק שלה על חוויותיה מהסט במהלך פורים. "בשבע בבוקר כבר הייתי על סט הצילומים, מצטלמת לקטלוג בגדי הספורט של ״קריזי ליין״.
אם היו אומרים לי לפני שש שנים שבגיל 45 אקבל קמפיין אופנה ועוד לבגדי ספורט הייתי מתעלפת מצחוק והולכת לאכול משהו כדי להרגע,
לא הגנטיקה הביאה אותי לכאן אבל כן ההתמדה, התרגול, הסבלנות, הפתיחות להתנסות בדברים חדשים, הרצון המתמיד להתפתח, לאתגר את עצמי וללמוד ללמוד ללמוד, אז ברגעים אלו ממש אני לומדת מגלית גוטמן המוכשרת כמה דברים על עולם הדוגמנות,
הקדמתי את פורים והתחפשתי לדוגמנית החיים משעשעים ללא ספק, מיכל".

שחור ולבן באופנת חורף

העונה הקרה יצאה לדרך עם מגוון טרנדים ואנחנו יכולות לראות סוודרים וטוניקות סרוגות, צמר ובדים עבים וגם לייקרות שנתמחות על הגוף ומעליהן וסטים ועליוניות מעוצבות.
קרייזי ליין מפנקת אותך במיטב הפריטים בחנויות בהתאם לצו האופנה תוך דגש על התאמה לגוף הנשי. נוכל לראות שילובים מעניינים בין צבעים ובעיקר בין הגוונים הקלאסיים שחור ולבן שלא מפסיקים להפתיע אותנו במיזוגים מעניינים.

גלית גוטמן בפתיחה

ביום רביעי ה-19 בדצמבר הגענו לקניון הגדול בפתח תקוה, קניון אבנת וגילינו נשים רבות שהופיעו לרגל הפתיחה המחודשת של חנות קרייזי ליין בקניון. המשתתפות באירוע המרגש בנוכחות הפרזנטורית גלית גוטמן נהנו ממבצע מיוחד ליום הפתיחה מ-50% הנחה על הקולקציה של החורף והשתתפו בהגרלה של 250 שקלים לשופינג בקרייזי ליין. בשעה 12:30, האם המייסדת של קרייזי ליין – בקי לוין גזרה את הסרט האדום וכולם הקימו כוסית לחיים, לגמו בהנאה והתכבדו מהתשורה וכמובן, נכנסו פנימה למדוד בגדים ולהתחדש. היה מרגש.